<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן כ"ב</h1>
<h2>דף טז:</h2>
כתב הראב"ד ז"ל דהא דאמרינן דבריה לא בטלה בשל איסור [הני מילי] שנתערבה ועומדת בצורתה עם הבריות אחרות של היתר כגון גיד הנשה שנתערב עם (גופין) [גידין] אחרים ואינו מכיר איזו של איסור ואיזו של היתר אבל אם נמוחה בקדרה אף היא בטלה בששים כשאר איסורין. וכן חתיכה של איסור הראויה להתכבד בה לפני האורחין שאינה בטלה הני מילי בחתיכת איסור שלמה שנתערבה בחתיכות של היתר אבל אין אנו מכירין איזו של איסור ואיזו של היתר אבל אם נמוחה בקדרה אע"פ שהיתה קודם שנמוחה בקדרה חשובה אצלו להתכבד בה לפני האורחים אף היא בטלה כשאר איסורין וכן דעת הבעל העיטור ז"ל. ונראין דבריהם מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] רסק ט' נמלין (והביא אחת) [ואחת חי] והשלימה לכזית [לוקה שש] אלמא היכא דרסק נפק ליה מתורת בריה [ובעי כזית]. וכתב הרשב"א ז"ל בריה אסורה שלמה שנתערבה בתוך ההיתר אוסר כל תערובתו עד שירבה ההיתר עליו תתק"ס חלקים לפי שאין בריה בטלה בפחות מכן אבל אם נחתך ממנה אבר או נתרסקה עד שנאבדה צורתה בטל חשיבותה והרי היא כשאר איסורין ואפילו נחתך ממנה אבר לאחר שנתערבה אם נחתך בשוגג אבל במזיד הרי היא אוסרת כמות שהיא. ובאיזה בריה אמרו בברית נשמה כנמלה וגיד הנשה וכיוצא בהם אבל שאר בריות כגון חטה של כלאי הכרם וכיוצא בהן אינה קרויה בריה שלא להתבטל כשאר איסורין. וכן לא אמרו אלא לבטל את גופה אבל בזמן [שמכירה] זורקה והרוטב בנותן טעם שאין לפליטתה חשיבות ולא דין בריה עכ"ל. כתב הבעל התרומה ז"ל [בסי' ג'] וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אע"פ שאינה קרויה בריה ואפילו היא שלמה כדאיתא בפרק כל הבשר אפילו הכי אינה בטלה אפי' באלף אם היא דבר שבמנין או ראויה להתכבד. אבל אם נאסרה מחמת בליעת איסור או דג טהור שבלע מאיסור ונתערבו עם היתר אפילו הם שלמים אינן קרוין בריה ובטלים בששים ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה כדאיתא פרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"א] והאוכל כזית ממנה לוקה. וכתב הר"ף ז"ל אם בשל דגים במחבת ועירה קצת מהדגים שנשלקו בכלי אחר ואח"כ נמצא במחבת דג טמא כל מה שבמחבת אסור אם אין בה ששים כנגד הדג הטמא ואם חזר ועירה מה שבמחבת עם הדג שעירה בראשונה ונתערבו בהם השנים עם הראשונים (הרי) [שרי] שהשנים בטלים ברוב ואע"ג דבריה לא בטלה הני מילי כשנאסרו מחמת עצמן אבל הני דנאסרו מחמת בליעת הדג הטמא לא חשיב בריה עכ"ל. ומי שמוצא שרץ בראש הדג והדג קטן ואין בו ס' כיון שיש דגים אחרים באלפס כולן מצטרפין לבטל וראיה מההיא דאמרינן בע"ז [מ' ע"א] גבי חביות של ציר ומצא באחת (טלבית) [כילבית] וכולן פתוחות מותרות דאמרי' כיון שהן פתוחות כמעורבות דמי.
<h2>דף כ:</h2>
ובני מעים אמרי' בנדרים דאכיל להו לאו בר א[י]נש א"כ אין ראוי להתכבד. וביאר הר"ף מכאן הורה ריצב"א על קורקבן של טריפה שנתערב עם שאר קורקבנין כשרים שהוא בטל ברוב ונראה דהוא הדין לענין כרכשא ושאר בני מעים כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו וכן דעת ה"ר שמשון ז"ל. והר"י מקורביל ז"ל כתב וכן אלו שאמרנו שבטלין מן הדין אין צריך לזרוק אחד מהן [אך נהגו העולם לזרוק אחד] שלא כדין ואפילו נתבשלו יחד כולן אפילו הרוטב מותר מן הדין אחר שכבר נתבטל וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל שאין זורקין כלום. וכל אלו שאמרנו שאין בטילין כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שדרכו לימנות. [י"א] אפילו אם ספק אסור [ג"כ] אינן בטלין כדאמרי' פ"ק דביצה [ג' ע"ב] וספקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה התם בספק ספקא. וכתב הר"ף ז"ל מכאן הורה ר"צ על הרגלים של ספק טרפה שנתערבו ברגלים אחרים של היתר שאינן בטלין ברוב והא גופא קשיא דהא אפילו בודאי טרפה היה להם להתבטל לפי מה דמסקינן כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות ושמא משום חששא (דבודאי) [דכיבוד] חששו בה, דמסתמא רגל של בהמה גסה ראוי להתכבד ושל דקה נמי ואפילו אם תמצא לומר דאינו עשוי להתכבד מ"מ לא פלוג רבנן ואם לא הסירו הטלפים צ"ע.
